פסק-דין בתיק ע"פ 8800/07

הנשיאה ד' ביניש:

           ביום 10.1.2005 נורה אמנון שני (להלן: המנוח) ביריות אקדח, אשר גרמו למותו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ס' רוטלוי, ע' סלומון צ'רניאק ו-ק' ורדי) הרשיע את המערער בביצוע רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) וגזר את דינו למאסר עולם, וכנגד פסק דינו מופנה הערעור שלפנינו. המערער לא הכחיש את מעשה ההמתה שביצע והשאלות המרכזיות העומדות להכרעה בערעור הינן שתיים. ראשית, האם התקיים בעניינו של המערער רכיב היעדר הקנטור, כך שמתמלא היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירת רצח בכוונה תחילה. שנית, ולחלופין, האם התקיימו במערער ובמעשהו תנאי סעיף 300א(א) לחוק העונשין, המאפשר לבית המשפט להטיל עונש מופחת על מורשע ברצח בנסיבות האמורות בו.

עיקרי העובדות

1.        להלן עיקרי העובדות העולות מהכרעת הדין של בית המשפט קמא. ברקע מעשה ההמתה נשוא ההרשעה, עמדה דרישת המנוח שהמערער יחזיר לו חוב בגין הלוואה על סך של 10,000 ש"ח שנתן למערער באוקטובר 2004; סכום אשר ביום ביצוע המעשה עמד על 14,700 ש"ח. ביום 10.1.2005 בשעות הצהריים וידא המערער את תקינותו של אקדח שנמצא ברשותו, מסוג ברטה 0.22 (להלן: האקדח), השליך כדור שנראה לו פגום, הכניס תשעה כדורים למחסניתו וטען את המחסנית באקדח. בשעה 17:00 לערך הגיע המערער אל ביתו של המנוח וטען בפניו בכזב כי פלוני אמור לפגשו בגדרה ולמסור למערער כסף שהוא ממתין לו לתשלום החוב למנוח. השניים קבעו להיפגש בשעה 18:00 בצומת ביל"ו. המערער שב לביתו, נטל את האקדח הטעון, שם אותו במכנסיו בצמוד למותניו מאחור והמתין למנוח בצומת ביל"ו. המנוח הגיע אל הצומת במכוניתו, המערער הצטרף אליו והם נסעו יחד לגדרה. בסמוך לתחנה המרכזית שבעיר, יצא המערער ממכוניתו של המנוח כשהוא טוען בכזב בפניו כי הוא עומד להיפגש עם אותו פלוני, ובאותה העת העביר את האקדח ממכנסיו לכיס מעילו. המערער חזר למכונית וסיפר למנוח שלא קיבל את הכסף. בתגובה, החל המנוח בנסיעה בחזרה לעיר רחובות, כאשר במהלך הנסיעה אמר למערער כי הוא רוצה לפגוש אותו ואת אשתו בביתם בשעה 22:00 כדי לשוחח עם שניהם על החוב. המערער ביקש מהמנוח להימנע מלספר לאשתו על החוב, ומשזה סירב - ביקש ממנו המערער שיסיעו למקום עבודתה של אשתו בחנות "מחסני מזון" בצומת ביל"ו על מנת שישוחח עימה לפני פגישתה במנוח. בהגיעם לצומת, פתח המערער את הדלת וביקש שוב מהמנוח שלא לספר לאשתו על החוב. המנוח עמד על קיום הפגישה עם אשת המערער, ואז הוציא המערער את האקדח הטעון מכיס מעילו, דרך אותו, כיוונו לעבר המנוח ולחץ על ההדק, אך ירייה לא נורתה. המערער דרך את האקדח בשנית, כשהוא מכוון אל מחוץ לרכב, ואז כיוונו לראשו של המנוח וירה בו שלוש פעמים. על-פי חוות הדעת הפתולוגית (ת/17), קליע אחד פגע בצווארו של המנוח, נכנס בצד ימין ויצא מסנטרו בצד שמאל, קליע אחר פגע באמת ידו של המנוח וקליע נוסף חדר למוחו וגרם למותו במקום.

           לאחר מות המנוח, הזיז המערער את גופתו למושב הנוסע, התיישב בעצמו במושב הנהג והסיע את הרכב אל פרדסי אבו עדרה באזור התעשייה ברחובות, שם עצר, וחיפש על המנוח וברכב מסמכים הקשורים להלוואה. המערער הוציא את המנוח מהרכב, לקח ממנו את הטלפונים הסלולאריים שהיו ברשותו וכן מסמכים שונים אותם השליך בדרכו, ונמלט מהמקום במונית.

2.        למחרת האירוע דיווחו אלמנת המנוח, רוזה (להלן: רוזה), וחברו, אבי גואטה (להלן: גואטה), למשטרה על היעלמו של המנוח, ובהמשך זומן המערער לחקירה במשטרה. במשטרה נגבו מהמערער מספר הודעות, בהן הכחיש בתחילה כל קשר למעשה, אולם ציין כי הכיר את המנוח על רקע הלוואה שנטל ממנו וכי עקב אי החזרתה של הלוואה זו במועד, נתון היה לאיומים חוזרים ונשנים מצד המנוח, הן באופן ישיר והן באמצעות גואטה, אשר תיווך ביניהם לצורך מתן ההלוואה. בהמשך אותו יום, במהלך החקירה המוזכרת במוצגי התביעה כחקירה מס' 6 (ת/8א-ד), הודה המערער בביצוע מעשה ההמתה, וחזר על טענתו לפיה ביצע את המעשה כתוצאה מאיומיו החוזרים והנשנים של המנוח כלפיו. יצוין, כי בהודעותיו השונות במשטרה מסר המערער גרסאות שונות ביחס לתוכנם של אותם איומים ואין זה ברור אם באופן עקבי הופנו כלפיו וכלפי משפחתו איומים ברצח.

           נגד המערער הוגש כתב אישום בגין עבירת רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. בתגובתו לאישום, לא כפר המערער בביצוע המעשה או בתוצאותיו, אך טען כי כאשר יצא מהרכב והעביר את האקדח לכיס מעילו, עשה כן מאחר שסבר כי למנוח כלי נשק ולא כמעשה הכנה; כי כשלקח את הנשק מביתו לא היתה לו כוונה להמית, וכוונה זו נוצרה רק ברגע שהוציא את האקדח וירה במנוח; וכי לא מתקיים בעניינו הרכיב של היעדר קנטור הנדרש בעבירת הרצח, בהתחשב באיומי המנוח על המערער עובר ליום המעשה וכן בסמוך לביצוע המעשה. כן ציין המערער, כי במידה ויורשע בעבירת הרצח, יטען לעונש מופחת על-פי הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין, שכן לטענתו, בעת ביצוע המעשה לא נטל תרופות נגד דיכאון מסוג "סרוקסט" בהן היה מטופל אותה העת.

הכרעת דינו של בית המשפט קמא

3.        לאור העובדה שהמערער לא כפר בביצוע המעשה המיוחס לו בכתב האישום או בתוצאותיו, הסוגיות העיקריות אשר עמדו להכרעתו של בית המשפט קמא היו אלה העומדות במרכז הערעור שלפנינו. לעניין ההרשעה, דן בית המשפט קמא בטענתו המרכזית של המערער, כי פעל בהשפעת קנטור ומטעם זה לא המית את המנוח בכוונה תחילה. טענת הקנטור שהעלה המערער התבססה על כך שהיה נתון לאיומים מצד המנוח בתקופה שקדמה לרצח. בית המשפט קמא מוכן היה להתעלם מההבדלים בין גרסאותיו השונות של המערער בחקירתו במשטרה ובינן לבין גרסתו בעדותו ביחס לאופיים של האיומים שהופנו כלפיו, תוך הנחה לטובת המערער כי האיומים להם היה נתון היו איומים ברצח. עם זאת, קבע בית המשפט כי גם בהינתן האמור, נותרו האיומים בגדר מניע למעשה בלבד, שכן הוכח כי המערער פעל בהמיתו את המנוח שלא מתוך אובדן שליטה עצמית עקב התגרותו, אלא כפועל יוצא של מעשה מתוכנן מראש (עמ' 23 להכרעת דינו של בית המשפט קמא (להלן: הכרעת הדין)). עוד נקבע, כי המערער לא התנער בעדותו מהגרסאות שמסר במשטרה ובשחזור, מהן עולה כי המעשה היה מתוכנן מראש, ואף לא ניסה להעלות בפני חוקרי המשטרה שהעידו במשפט את האפשרות שמסר גרסאות שקריות על השתלשלות האירועים כתוצאה ממצב של בלבול. בית המשפט ציין עוד, כי אף שעמדת המדינה היתה כי ההחלטה להמית את המנוח נוצרה אצל המערער בסמוך לביצוע המעשה, מן הראיות שנפרשו בפני בית המשפט עולה כי ההחלטה קרמה עור וגידים אצל המערער עוד לפני יום הרצח (עמ' 29-27 להכרעת הדין). בית המשפט דחה את טענת הקנטור גם על יסוד העובדה שהמנוח מעולם לא נקט כלפי המערער באלימות פיזית כלשהי, לא החזיק אקדח בעת האירוע ולא פעל למימוש איומיו בכל דרך שהיא, כמו-גם נוכח שקרים נוספים שהתגלו בגרסאותיו של המערער, אשר אף הם הוכיחו, כך נקבע, את אמינותו המפוקפקת של המערער.

4.        נוכח מסקנותיו אלה, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה וגזר את דינו למאסר עולם, לאחר שדחה את טענתו כי יש להפחית מעונשו על-פי הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין בשל מצבו הנפשי. במישור זה דחה בית המשפט קמא את חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה, פרופ' טיאנו (נ/4), לפיה סבל המערער מדיכאון קליני, בקובעו כי:

"מאחר ופרופ' טיאנו נמצא לוקה באי-דיוק חמור בעניינים מהותיים לחוות דעתו, מאחר וחוות דעתו ניתנה, לטעמי, ללא בדיקה ראויה של חומר הראיות שעמד לרשות ההגנה באותה עת, אל נוכח הערפול המכוון של דרגת הפתולוגיה הדיכאונית שייחס לנאשם בנ/4, היינו - הימנעותו מהצבה מפורשת ומדויקת של אבחנת הדיכאון המג'ורי על ציר הזמן, והשינוי באבחנה שארע עקב החקירה הנגדית ולא כתוצאה מנימוק מסבר את האוזן, אינני מקבלת את חוות דעתו של פרופ' טיאנו כי הנאשם סבל במועד העבירה מדיכאון כלשהו" (עמ' 8 להכרעת הדין).

           לעומת זאת, קבע בית המשפט קמא כי חוות הדעת של ד"ר קרבובסקי, אשר הוגשו מטעם המדינה ביחס למצבו הנפשי של המערער, עלו בקנה אחד עם יתר חומר הראיות (עמ' 7 להכרעת הדין). עוד נקבע, כי טענת המערער, לפיה חדל לקחת את תרופת הסרוקסט שנרשמה לו בעבר, מפני מצבו הכלכלי, ומשכך בעת ביצוע המעשה היה שרוי בדיכאון, הוכחה כשקרית. זאת, בין היתר, נוכח עדותו לפיה חדל ליטול את התרופה משום שרופאת המשפחה הורתה לו כי יוכל לקחתה לזמן קצוב (עמ' 105 ו-116 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא (להלן: הפרוטוקול)). כן קבע בית המשפט, כי דין טענת הדיכאון להידחות גם נוכח העולה מעדותו של העד גואטה, אשר היה קרוב למערער בתקופה הרלוונטית ואשר לא הבחין בסימנים כלשהם לדיכאון שנתגלו בו (עמ' 77-75 לפרוטוקול); כך גם לאור תפקודו המצוין של המערער במהלך החקירה והשחזור ונוכח יכולת התכנון, התמרון וההוצאה לפועל שהפגין לפני המעשה, במהלכו ולאחריו, כעולה מעדותו (עמ' 123-120 לפרוטוקול). על בסיס כל אלה קבע בית המשפט קמא כי לא הוכחו תנאיו של סעיף 300א(א), או כלשונו:

 "מאחר ודחיתי את חוות דעתו של פרופ' טיאנו כי הנאשם סבל מדיכאון קליני, ודיכאון כזה לא הוכח בכל דרך אחרת, מאחר ולא הוכח כי הנאשם סבל מהפרעה נפשית אחרת וגם לא נטען כן, ומאחר ולא הוכחה כל הגבלה שהיא על יכולתו של הנאשם להבין את הפסול שבמעשה או להימנע מעשייתו, אין כל צורך לדיון בקשר הסיבתי שבין ביצוע המעשה לבין מחלה או מצב נפשי כנטען, שלא הוכח בשום רמה" (עמ' 21 להכרעת הדין).

           בהמשך, בגזר דין משלים שניתן ביום 3.9.2007, גזר בית המשפט על המערער לפצות את אשת המנוח וכל אחד מילדיו בסכום של 228,000 ש"ח.

הטענות בערעור

5.        בערעור שבפנינו חזר המערער על טענותיו העיקריות בבית המשפט קמא, לפיהן לא התמלא בעניינו יסוד היעדר הקנטור הנדרש בעבירת הרצח בכוונת תחילה, ולחלופין - כי הוכחה דיה האחריות המופחתת לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין.

           לעניין טענת הקנטור, המערער שב וטוען כי היה נתון בלחץ נפשי אשר עלה כדי "קנטור מתמשך", כתוצאה מאיומים לפירוק התא המשפחתי ואף איומים על חיי משפחתו מצד המנוח עצמו ומצד גואטה, שפעל מטעם המנוח. לחץ נפשי זה הביא אותו, לטענת המערער, לידי אובדן עשתונות בעת ביצוע המעשה. כן טוען המערער, כי בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, גרסאותיו במשטרה אינן סותרות את האמור בעדותו בבית המשפט לעניין טענת הקנטור, שכן במהלך כל חקירותיו ציין המערער את האיומים להם היה נתון מצד המנוח, במטרה ליצור עליו לחץ להחזיר את החוב, וכן את העובדה שסבר כי המנוח החזיק באקדח בעת האירוע שקדם לביצוע מעשה ההמתה. עוד נטען, כי גם אם במהלך האירוע עצמו לא נשמעו איומים מפורשים על חיי בני משפחתו של המערער, הרי שבהתחשב באיומים קודמים, היתה זו רוח הדברים כאשר דרש המנוח מהמערער להיפגש עם אשתו. על גירסה זו חזר, לטענתו, גם במענה לכתב האישום. לבסוף טוען המערער, כי שגה בית המשפט קמא בקובעו, בניגוד לעמדת המדינה, כי המערער תכנן את המעשה מראש וכי כוונת הקטילה התגבשה בו עוד לפני יום ביצוע המעשה, וכן שגה בקביעתו כי התנהגות המערער לאחר ביצוע המעשה מביאה אף היא למסקנה כי אין בסיס לטענת הקנטור.

6.        לעניין טענת ההפחתה בעונש, טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא עת העדיף את חוות דעתה של המומחית מטעם המדינה, ד"ר קרבובסקי, על פני זו של המומחה מטעם ההגנה, פרופ' טיאנו. לטענתו, ד"ר קרבובסקי חיפשה, בבדקה את המערער, אחר סימנים לקיומה של מחלת נפש, ולא, כנדרש על-פי החוק, אחר הפרעה נפשית חמורה, אשר עשויה להתבטא בדיכאון. כן נטען, כי אבחנתה של ד"ר קרבובסקי לפיה סובל המערער מהפרעת אישיות אנטי סוציאלית אין לה על שתסמוך, שכן לטענת המערער לא מתקיימים בו הסימפטומים המאפיינים הפרעה מסוג זה, אלא אלה של דיכאון. עוד טוען המערער, ביחס לחוות דעתו של פרופ' טיאנו, כי העובדה שזה שינה את אבחנתו ביחס למערער וקבע בעדותו כי הוא סובל מדיכאון מינורי ולא מז'ורי, כפי שנכתב בחוות הדעת, והעובדה כי קבע בחוות דעתו כי הסתמך על אבחנתם של מומחים אחרים שאבחנו את המערער כסובל מדיכאון, אינן צריכות לגרוע ממהימנותו של פרופ' טיאנו. באותו אופן, נטען כי בית המשפט קמא נתן משקל יתר לעובדה כי חלקים מסוימים מחומר הראיות לא נמצאו בפני פרופ' טיאנו בעת גיבוש חוות דעתו. לבסוף, נטען כי יש להעניק משקל נמוך לעדויותיהם של אשת המערער וגואטה, לפיהן לא הבחינו בסימנים לדיכאון במערער, שכן הם נעדרי הכשרה מקצועית פסיכיאטרית.

7.        בדיון בפנינו חזר בא-כוח המערער על נימוקי הערעור וכן ציין כי בית המשפט קמא הסתמך בקביעותיו על האמור בחקירתו השלישית של המערער במשטרה, לאחר יום חקירה ממושך, מבלי שנשמעה בקשתו של המערער להיוועץ עם עורך-דין וללא אזהרה. על בסיס כל האמור לעיל, ביקש בא-כוח המערער כי נורה על ביטול הרשעתו של המערער בעבירת הרצח ועל הרשעתו תחת זאת בהריגה, ולחלופין - כי נורה על הקלה בעונשו בהתאם להוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין.